איך הופכת חכמה מיסטית עתיקה, המזוהה בדרך כלל עם התבודדות והתרחקות מהעולם, לתשתית של תוכנית חברתית-פוליטית מהפכנית? הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", מן המקובלים המקוריים והמשמעותיים של המאה העשרים, לא הסתפק בפירוש הזוהר וכתבי האר"י, אלא פנה במישרין למנהיגי המדינה שבדרך, מבן גוריון ועד מאיר יערי, בניסיון לשכנעם לאמץ משטר "קומוניסטי-אלטרואיסטי" המבוסס על עקרונות קבליים. הפרדוקס מחריף עוד יותר כשמגלים שהוא עצמו הזהיר בחריפות מפני מפיצי סודות התורה לתועלתם האישית, ובכל זאת קבלתו הפכה בדורנו לתופעה פופולרית עולמית, המופצת בגרסאות שונות שלעיתים מתרחקות מאוד מהמקור.
המאמר מבקש לשוב אל שורשי משנתו של אשלג ולעקוב אחר מהלך מחשבתי אחד: מרגע היווצרותו של "חומר הבריאה" הבסיסי, "הרצון לקבל הנאה ותענוג", ועד לחזון תיקונו במסגרת חברתית-אנושית שלמה. כיצד נבנית ההיסטוריה כולה, לפי אשלג, ממתח מתמיד בין כוח בונה לכוח הורס? מה ההבדל בין "דרך בעיתה" הכפויה על האדם ל"דרך אחישנה" שהוא בוחר בה מרצונו? ומה מקומו של החינוך בתוך תוכנית קוסמית-היסטורית כזו, שמעולם לא נכתבה על ידי אשלג עצמו כתורת חינוך מגובשת? באמצעות קריאה צמודה בכתביו העיוניים והפובליציסטיים, ובעזרת מתודולוגיה פילוסופית-חינוכית, מתחקה המאמר אחר ההשתמעויות החינוכיות הגלומות בהגות זו, ומציע נקודת מבט חדשה על דמותו של אשלג ועל האפשרות להפריד בין הגרעין הרעיוני המקורי של תורתו לבין הפרשנויות הפופולריות שהתפתחו בשמו.
