סקי הוא אחד הספורטים המרתקים והמאתגרים ללמידה: קור, שיפועים, מהירות ופחד מנפילה. מתחילים רבים נתקעים בהתקדמות איטית, מתוסכלים ולעיתים פשוט מוותרים. השאלה שמעסיקה מורים ומדריכים היא אם אפשר ללמד את אותו החומר, באותו זמן ובאותם כללי בטיחות, ובכל זאת לשנות את חוויית הלמידה. האם הדרך שבה המדריך מדבר, מסביר, נותן משוב ומגיב לפחד של התלמידים משפיעה על מה שהם מצליחים לעשות על המדרון ועל מה שהם מרגישים כלפי עצמם?
המחקר נשען על תאוריית ההגדרה העצמית ובוחן סגנון הוראה שנותן ללומדים מידה מוגבלת של בחירה, מסביר את משמעות המשימות ומקבל רגשות קשים בלי לשלוט בהם בפקודות. השאלה המרכזית: האם הוראה כזו משפרת את רכישת המיומנות, את המסוגלות העצמית ואת החוסן המנטלי של מתחילים, בהשוואה להוראה מסורתית של הדגמה, הסבר ותרגול?
כדי לבדוק זאת, החוקרים ערכו ניסוי אקראי מבוקר ברמת כיתות שלמות עם יותר מ-200 סטודנטים לספורט באוניברסיטה בסין. שתי הקבוצות קיבלו תוכן טכני ונפח תרגול זהים, וההבדל היחיד היה סגנון האינטראקציה של המדריכים. הביצועים צולמו ונשפטו בעיוורון על ידי שופטים מוסמכים, ואילו המסוגלות והחוסן נמדדו בשאלונים בשלוש נקודות זמן לאורך שלושה שבועות. התוצאות עשויות להעניין כל מי שמלמד, מתאמן או מתמודד עם פחד בספורט מסוכן.






