כשמורה מאמין שתלמיד מסוים יצליח, האם התלמיד אכן מצליח יותר? השאלה הזאת מלווה את מחקרי החינוך עשורים רבים, ובמרכזה תופעת הנבואה המגשימה את עצמה. אבל מעניין לא פחות לשאול איך הציפייה הופכת להישג. האם היא משפיעה ישירות, או שהיא עוברת דרך מה שהתלמיד חושב על עצמו, למה הוא מצפה מעצמו ועד כמה הוא משקיע בלימודים? ואולי מה שנראה כעידוד יכול להשפיע על התלמיד באופן שונה לגמרי ממה שציפינו?
המחקר בודק את השאלות האלה בשני מקצועות שונים מאוד באופיים, מתמטיקה ושפת האם, ושואל אם מנגנוני ההשפעה זהים בשניהם. הוא מתמקד בשלושה מתווכים פסיכולוגיים אפשריים: הערכה עצמית, ציפייה עצמית להישגים וזמן למידה כמדד למאמץ. כמו כן הוא בוחן אם הציפייה של התלמיד מעצמו משפיעה על ההישגים באותה עוצמה ובאותו כיוון כמו הציפייה של המורה.
החוקרים פנו ל-1,374 סטודנטים בשנה א' באוניברסיטאות בדרום-מזרח פולין, שסיימו תיכון זמן קצר קודם לכן. הסטודנטים מילאו שאלונים על ציפיות המורים שלהם, על הערכה עצמית ועל ציפייה עצמית, ודיווחו על ציוני בגרות, על ציוני תעודה ועל זמן הלמידה שלהם. הנתונים נותחו בארבעה מודלים של תיווך סדרתי, שבדקו את הקשרים הישירים והעקיפים בין ציפיות המורים לבין ארבעה מדדי הישגים. התמונה שמצטיירת מורכבת יותר מהאמונה המקובלת שציפיות גבוהות פשוט מעלות הישגים.






