סרטן השד הוא מהסוגים השכיחים ביותר של סרטן בקרב נשים, אך לצד שכיחותו, הוא גם מהמורכבים ביותר לטיפול, במיוחד כאשר מדובר במחלה מתקדמת מקומית. במקרים כאלה, לפני שניתן לחשוב על ניתוח, יש צורך בצעדים שיקטינו את הגידול ויאפשרו גישה ניתוחית מדויקת ובטוחה יותר. אחד הכלים המרכזיים לכך הוא כימותרפיה ניאו אדג'ובנטית, כלומר טיפול כימותרפי הניתן עוד לפני הניתוח, במטרה לצמצם את היקף המחלה ולשפר את הסיכוי לניתוח משמר שד או להפחית את הצורך בניתוחים רדיקליים.
אך כאן בדיוק מתעוררת שאלה קריטית: כיצד ניתן לדעת האם הכימותרפיה באמת עבדה, ובאיזו מידה? האם ניתן להסתמך על מישוש ידני של הרופא? האם הממוגרפיה משקפת את המציאות? ואולי האולטרסונוגרפיה היא הכלי המדויק ביותר? במילים אחרות, עד כמה ניתן לסמוך על הכלים הקיימים כדי להעריך במדויק את תגובת הגידול לטיפול, לפני שמגיעים לשולחן הניתוחים?
הסוגיה הזו עומדת בלב המחקר שבוחן לעומק שלוש שיטות הערכה נפוצות: בדיקה גופנית, ממוגרפיה ואולטרסונוגרפיה, כולן מבוצעות לפני ואחרי טיפול כימותרפי ניאו אדג'ובנטי, ולפני הניתוח עצמו. השאלה שמרחפת באוויר היא עד כמה כל אחת מהשיטות הללו מצליחה לחזות את הממצאים האמיתיים כפי שיתגלו לאחר הניתוח במעבדה הפתולוגית. כדי לענות על כך, נבדקו עשרות מטופלות במרכז רפואי מוביל, כולן אובחנו עם סרטן שד מתקדם מקומית או עם יחס גידול לרקמת שד שלא אפשר ניתוח משמר, וקיבלו טיפול אחיד על פי פרוטוקול מוגדר.
האם הממצאים מהבדיקה הידנית של הרופא תואמים למה שבאמת התרחש בגוף? האם ממוגרפיה ואולטרסונוגרפיה מספקות תמונה מהימנה או שמא הן מראות גידול שכבר איננו, או מפספסות מחלה שעדיין קיימת? והתמונה הזו מסתבכת עוד יותר כאשר מתברר שייתכן שהכימותרפיה עצמה משנה את מראה הרקמה, וגורמת לכלי ההדמיה להטעות. האם ניתן בכלל לדעת, לפני הניתוח, אם הכימותרפיה הצליחה לחלוטין או שמסתתרות עדיין תאים סרטניים?
את התשובות לשאלות האלה ניסו החוקרים לברר, תוך השוואה שיטתית ומדויקת בין כל שיטה לבין תוצאות הניתוח עצמו. כעת עולה השאלה המכרעת: האם באמת אפשר לסמוך על הכלים הקיימים כדי לקבל החלטות גורליות על טיפול וניתוח, או שמא נדרשות שיטות חדשות ומדויקות יותר?
