מי שלמד אנטומיה יודע שמערכת העיכול היא אחד האתגרים הקשים בלימודי הרפואה. הצינור המתפתל הזה דורש להחזיק בראש מבנים תלת-ממדיים, תפקוד ומוצא עוברי בו זמנית. בה בעת, שעות ההוראה מצטמצמות, גופות לנתיחה אינן תמיד זמינות, ומצפים מהסטודנטים לחשוב קלינית כבר בשנים הראשונות. ההרצאה המסורתית, שהייתה במשך שנים עמוד התווך של ההוראה, נתפסת יותר ויותר כדרך שמעודדת שינון ולא הבנה.
אחד המודלים שמוצעים כמענה הוא הכיתה ההפוכה, שבה הסטודנטים פוגשים את החומר לפני השיעור, והמפגש עצמו מוקדש לעבודה פעילה. השאלה שמעסיקה את החוקרים היא אם המודל הזה אכן עושה הבדל בהוראה מעשית של אנטומיית מערכת העיכול, ואם הוא משפיע לא רק על מה שהסטודנטים יודעים אלא גם על האופן שבו הם חווים את סביבת הלמידה.
כדי לבדוק זאת נערך באוניברסיטה למדעי הרפואה של משהד שבאיראן מחקר מעין-ניסויי בקרב סטודנטים לרפואה בסמסטר השלישי. קבוצה אחת למדה בכיתה הפוכה והשנייה בהוראה מבוססת הרצאות, כששתיהן עברו אותן פעילויות בכיתה ואותו לוח זמנים. הידע נבדק במבחנים מקדים ומסכם שנבנו לפי מפת תוכן והותאמו לטקסונומיית בלום, והתפיסות נמדדו בשאלון מתוקף ייעודי לסביבת הלמידה באנטומיה. החוקרים בחנו גם הבדלים בין תת-קבוצות ואילו גורמים קשורים לתפיסות הסטודנטים. האם שינוי בסדר הדברים מספיק כדי לשנות את חוויית הלמידה וההישגים?
