הוראה נחשבת לאחד המקצועות הפגיעים ביותר לפיתוח תסמונת שחיקה, אך עד כמה המורים עצמם מבינים מהי התופעה שפוגעת בהם, איך היא מתפתחת ומה עוזר להם להתמודד איתה? תסמונת השחיקה מוכרת בספרות המקצועית כתגובה כרונית ללחצים בין-אישיים בעבודה, ומודלים תיאורטיים כמו זה של מסלאך וג'קסון וזה של גיל-מונטה מנסים למפות את מרכיביה, בין אם מדובר בתשישות רגשית, בדהאישיות ותחושת ניתוק, או ברגשות אשמה שמלווים לעיתים את הקריסה המקצועית. אבל האם המורים בשטח, מתוך ניסיונם היומיומי, מזהים את התהליך הזה נכון, או שהם מבלבלים אותו עם מתח פשוט או עם דיכאון?
מחקר איכותני זה יצא לבחון בדיוק את השאלה הזו: מה יודעים מורים על תסמונת השחיקה, וכיצד הם מפרשים את התהליך שמוביל אליה. באמצעות ראיונות חצי מובנים עם שש מורות מבתי ספר יסודיים ציבוריים בברזיל, בעלות ותק הוראה נע בין עשר לשלושים שנה, נבחנו ההגדרות שהן נותנות לתופעה, האופן שבו הן מבינות את שלבי התפתחותה, הגורמים שהן מזהות כמעוררים או כמגנים מפניה, הסימנים והתסמינים שהן יודעות לזהות, וההמלצות שהן מעלות למניעתה.
המחקר חושף עד כמה הידע האינטואיטיבי של מורות עולה בקנה אחד עם המודלים התיאורטיים המקובלים, ואילו פערים משמעותיים עדיין קיימים, פערים שעלולים להשפיע ישירות על היכולת לזהות את התופעה בזמן ולמנוע את החמרתה.
