מעגלי משוב כימיים פועלים בכל מקום בגוף, אבל דווקא הניסיון להתערב בהם חושף את הבעיה המרכזית של חקר ההתמכרות. חומרים ממכרים מייצרים לולאה שבה הנטילה מגבירה את איתות הדופמין, והאיתות המוגבר מחזק את ההתנהגות שהובילה לנטילה. אפשר כמובן להנמיך את הדופמין באופן גורף, אבל מחיר הצעד הזה כבד: הוא נוגע גם בלמידה, בתנועה, בקשב ובערנות. השאלה שעומדת כאן במרכז היא אם אפשר לפרק את הלולאה מבלי לפגוע בכל השאר.
הרעיון שנבחן שאוב מעולם מערכות הבקרה. במקום התערבות חיצונית שאינה קשורה לנעשה במוח ברגע נתון, מותקן במעגל העצבי רכיב שנפתח רק בנוכחות החומר עצמו, ולכן מופעל בדיוק באותו חלון זמן שבו ריכוזו במוח עולה. כדי להגיע לכך נעשה שימוש בהנדסת חלבונים: ערוצי יונים שעברו שינוי מדויק בחומצות אמינו בודדות, כך שייפתחו בנוכחות החומר הממכר ולא בנוכחות המולקולות הטבעיות של המוח.
הערוצים האלה נבדקו תחילה בתאים ובנוירונים בתרבית, ואחר כך הובעו באזור מוחי שתפקידו לרסן חיפוש תגמול מופרז. בחולדות נבדקו גם ההתנהגות וגם רמות הדופמין, בעזרת הדמיה מוחית וחיישן דופמין אופטי, לצד מבחני בקרה שבדקו תגובה למזון, להעדפת מתוק ולתנועתיות. התוצאה היא בחינה ישירה של רעיון שמנסה להפוך את כיוון המשוב מבפנים.
