שני תלמידים יושבים באותו שיעור חינוך גופני, אצל אותו מורה, שמקשיב להם, מציע בחירות ומסביר את החלטותיו. ובכל זאת, אחד מהם יחווה את השיעור כמרחב של רצון ושייכות, והשני יישאר אדיש או אפילו מתוסכל. מדוע אותה התנהגות של מורה משפיעה כל כך אחרת על תלמידים שונים? ייתכן שחלק מהתשובה נמצא לא אצל המורה אלא בתוך התלמידים עצמם.
המחקר מתמקד בתכונה פנימית שזוכה לעניין הולך וגובר בבתי ספר ברחבי העולם: מיינדפולנס, כלומר קשב פתוח ולא שיפוטי לרגע הנוכחי. השאלה המרכזית היא האם רמת המיינדפולנס של התלמיד משנה את הדרך שבה הוראה תומכת אוטונומיה מתורגמת לתחושות של בחירה, מסוגלות וקרבה לאחרים, וכן לתחושות של לחץ, כישלון ובדידות. בסיס התיאוריה הוא תיאוריית ההכוונה העצמית ותיאוריית הצרכים הפסיכולוגיים הבסיסיים.
כדי לבדוק זאת מילאו 390 תלמידי חטיבת ביניים ותיכון משלושה בתי ספר בהונג קונג שאלונים מיד לאחר שיעורי חינוך גופני. השאלונים מדדו את תפיסת התלמידים את סגנון ההוראה, את מידת הסיפוק והתסכול של צרכיהם ואת רמת הקשיבות שלהם. הנתונים נותחו באמצעות רגרסיות היררכיות שבדקו לא רק את תרומתו של כל גורם בנפרד, אלא גם את האינטראקציה ביניהם. התוצאה היא מבט חדש על השאלה האם סביבה תומכת מספיקה, או שגם התלמיד צריך להביא משהו משלו.






