למורים רבים יש הערה קבועה שהם כותבים בשולי חיבורים של תלמידים: "כתוב כמו שמדברים". התלמיד קורא אותה, מהנהן, ולא מבין מה בדיוק עליו לשנות. אצל תלמידים שלומדים אנגלית כשפה זרה הבעיה חריפה עוד יותר, כי הם למדו את השפה שנים ארוכות בעיקר כדי לעבור מבחנים, ולא פיתחו תחושה של ההבדל בין איך אומרים דבר מה לבין איך כותבים אותו.
המאמר מבקש לתת למורים כלי מדויק יותר מהערה כללית. הוא שואל מה בעצם הופך טקסט לנשמע "מדובר", ואילו תכונות לשוניות ניתנות לזיהוי, לספירה ולהסבר, כך שאפשר להראות לתלמיד בדיוק היכן ומדוע הכתיבה שלו חורגת מהנורמה האקדמית.
כדי לבדוק זאת הושוו ארבעה חיבורים טיעוניים של תלמידי תיכון. שניים מהם נחשבו על ידי מוריהם לחלשים ולמדוברים מדי, ושניים אחרים נחשבו לכתובים היטב. החיבורים נבחנו דרך גישה של "מאפיינים עשירים", כלומר תכונות לשוניות שאפשר לקודד ולמנות, ובה בעת לקשר להקשר, למשמעות ולתפקיד של הטקסט. מה מבדיל בין הצמדים, ומה זה אומר על הדרך שבה מלמדים כתיבה אקדמית, במיוחד בהקשר של הוראת אנגלית בסין?






