סיפורי עם מלווים אותנו מילדות: ליד המדורה, בחדר השינה, בכיתה. הם נשמעים תמימים וקסומים, אבל הם גם מלמדים בשקט מי ראוי להיות גיבור ומי נועדה להמתין, מי מתוגמל על תעוזה ומי נענש על אותה תעוזה בדיוק. מה קורה כשבוחנים את הסיפורים האלה בעין פמיניסטית, ולא רק בעולם המערבי המוכר, אלא גם בעולמות הסיפור של אפריקה ושל המסורת הסלאבית המזרחית?
המאמר שואל כיצד נבנים תפקידי מגדר בסיפורי עם משתי המסורות, ואיזו השפעה יש לייצוגים האלה על האופן שבו אנו תופסים גברים ונשים היום. נקודת המוצא היא פער במחקר: סיפורי עם מערביים נחקרו לא מעט, אך השוואות בין מסורות לא מערביות, ובעיקר השוואה בין גרסאות ישנות לגרסאות עכשוויות, נדירות למדי.
החוקרת אספה קורפוס של עשרים סיפורים, עשרה מאפריקה ועשרה ממדינות סלאביות מזרחיות, מתוך אנתולוגיות, מקורות אקדמיים ותעתיקי הקלטות של אנשי שטח. היא קראה אותם שוב ושוב, מיינה דפוסים חוזרים והשוותה ביניהם בעזרת הגות של דה בובואר, באטלר ותיאוריה פמיניסטית פוסט-קולוניאלית. בדרך היא פוגשת דמויות מוכרות כמו ואסיליסה ובאבא יאגה, ולצדן סיפורים פחות מוכרים מדרום אפריקה ומסוואזילנד. השאלה היא מה באמת מסתתר מאחורי העלילות שגדלנו עליהן, ואיך אפשר לספר אותן אחרת.






