מה קורה למדינה שבה תשעה מכל עשרה תושבים אינם אזרחים שלה? איחוד האמירויות הערביות, פדרציה עשירת נפט שהוקמה ב-1971, הפכה בתוך חמישים שנה למוקד הגירה עולמי שבו חיים זה לצד זה יותר מ-200 לאומיות. עושרה הנפטי אפשר לה קפיצות מרשימות בפיתוח, אך יצר גם מציאות ייחודית: האזרחים המקומיים הם מיעוט קטן בארצם, ותרבויות בין-לאומיות משפיעות יותר ויותר על חיי היומיום, השפה והזהות.
המאמר בוחן שאלה מטרידה ורלוונטית לא רק לאיחוד האמירויות: כיצד ניתן לשמר לכידות חברתית ותרבות מקומית כאשר המבנה הדמוגרפי הפוך לחלוטין מהמצב הרגיל במדינות מהגרים? הכותבים בוחנים את המתח בין כוח פוליטי רשמי, שנותר בידי האזרחים, לבין "כוח רך" בלתי נראה שמפעילים המהגרים על התרבות היומיומית. לצורך כך רואיינו פנים אל פנים חמישה עשר אזרחים ממעמדות חברתיים שונים, ונערך דיון קבוצתי עם עשרה סטודנטים צעירים, כדי לבחון כיצד חווים האזרחים המקומיים את המפגש היומיומי עם מהגרים, ומה קורה בפועל בבתי הספר, בשכונות ובמקומות העבודה.
המאמר חושף תמונה מורכבת של הפרדה מרחבית, חינוכית ותרבותית, ומעלה שאלות עמוקות על עתידה של הזהות הלאומית במדינה שבה הרוב הדמוגרפי אינו הרוב הפוליטי.
