מה קורה כשצוות חוקרים, רובו לבן ומערבי, מבין באמצע מחקר על נשים בפלסטין שהעדשה שלו עצמה "לבנה מדי"? זה בדיוק מה שקרה לשישה חוקרים מאיטליה, מארצות הברית, מקנדה ומפלסטין, כשהחלו לבחון חיי יומיום והישרדות של נשים פלסטיניות. מתברר שהשאלה החשובה אינה רק מה רואים בשדה, אלא מי מסתכל, מאיזה מקום ובשביל מי.
המאמר נוגע בשאלה שמטרידה חלקים רחבים באקדמיה: האם הצהרת מיקום עצמי, אותו משפט קצר על מוצא, מגדר ומעמד, באמת משנה משהו, או שמא היא הפכה לטקס ריק של "סימון תיבות"? ומה נדרש כדי שמחקר פמיניסטי יפסיק לשכפל יחסי כוח קולוניאליים, ובמיוחד בימים של מלחמה והרס בעזה?
כדי לברר זאת, אחת הכותבות קיימה 21 שיחות מחקר פתוחות ובלתי מובנות עם חוקרות ופעילות פלסטיניות בגילאי 25 עד 65, מעזה, מהגדה ומהתפוצות, שעובדות בחינוך, בפסיכולוגיה, בבריאות הנפש ובזכויות אדם. לאחר מכן קראו כל הכותבים את התמלילים, תיעדו את תגובותיהם והטיותיהם שלהם, ודנו יחד באופן שבו לבניותם והשתייכותם למוסדות מערביים עיצבו את הקריאה. התוצאה היא מבט נדיר, כן ולעיתים לא נוח, על מה שחוקרות פלסטיניות חושבות על עמיתיהן מהצפון הגלובלי ועל הדרך שבה אפשר להקשיב להן.
