בשנים שבהן יפן כבשה חלקים נרחבים מסין, מקאו הקטנה, שהייתה בשליטה פורטוגלית ונחשבה "נייטרלית", הפכה למפלט של מאות אלפי פליטים. בתוך הרחוב הצפוף הזה פעלה הכנסייה הקתולית המקומית, ושחקניה נקרעו בין שתי זהויות: נאמנות לאל ונאמנות למולדת הנתונה תחת פלישה. איך אפשר להתנגד לפולש כשהרשויות מקפידות על צנזורה, וכשהשפה המותרת היא רק זו של צדקה והומניטריות? ומה קורה לשליחות הדתית כשהיא פועלת בצל רעב, עקירה ומחסור?
המאמר שואל כיצד הכנסייה הקתולית במקאו ניהלה את פעילות הסיוע שלה בתקופת המלחמה, כיצד השתנה מוקד העשייה שלה עם התפתחות המצב, כיצד שיתפה פעולה עם ארגונים חברתיים אחרים, ואיך איזנה בין "התנגדות" לבין "עבודת מיסיון".
כדי לענות על כך החוקר צולל לדיווחים של עיתון Vakio Daily News בין 1938 ל-1945, ומשחזר מהם את פעילותם של ארגוני צדקה, מוסדות חינוך ומטבחי דייסה ואזרחים. התמונה שמצטיירת מתעדת את הדרך הייחודית שבה אנשי דת, מושל ומאמינים יצרו יחד מערך סיוע בעיר מוצפת פליטים, וממקמת את הסיפור הנשכח הזה בתוך ההיסטוריה של הנצרות הסינית ושל מלחמת ההתנגדות ליפן.
