מדינת ישראל נולדה מתוך הגירה יהודית אירופית, החלטה של האו"ם ופרויקט לאומי שהסתמך על סיפורים עתיקים. מדוע התנועה שהקימה אותה, שרוב מייסדיה היו חילונים, נשענה דווקא על מקרא, על "ארץ מובטחת" ועל "עם סגולה"? ומה קרה לזהות היהודית כשהפכה מאמונה דתית לבסיס של זהות פוליטית וקולקטיבית? שאלות אלה עומדות בלב סכסוך שממשיך לעצב את זירת המזרח התיכון ואת השיח העולמי עליו.
המאמר שואל כיצד התגבשה הזהות הדתית והלאומית של הציונות, וכיצד התפתחה מתנועה בעלת שורשים נוצריים ויהודיים לאידיאולוגיה אתנו-דתית, עד לגילוייה העכשוויים של הניאו-ציונות. הוא מתחקה אחר הדרך מהפוריטנים האנגלים ומהאוונגליסטים האמריקאים, דרך העלייה הראשונה והציונות המדינית, ועד לשלטון הבריטי, להחלטות האו"ם ולשטחים שנכבשו ב-1967.
המחבר בוחן את התהליך באמצעות סקירה היסטורית, עיון במסמכים מרכזיים כמו הצהרת בלפור, המנדט והחלטה 181, והצבתם לצד כתיבתם של היסטוריונים חדשים, סוציולוגים והוגים פוסט-ציוניים. כך מתקבלת תמונה רחבה של הזהות הישראלית, של מתחיה הפנימיים בין חילוניות לדת ושל הוויכוחים סביב מקומה בעולם.
