מה מביא צעיר או צעירה שגדלו בלוס אנג'לס, בניו ג'רזי או באוקראינה ללבוש מדים של צבא זר ולשרת בו שנתיים ויותר? ברוב המקרים שנחקרו עד כה בני תפוצה נטלו נשק בעקבות איום מיידי על מולדת אבותיהם, או בגלל חוק גיוס שחל גם על אזרחים החיים בחו"ל. בישראל התמונה שונה: איש אינו מחייב את רוב המתגייסים, ובשנים שנבדקו לא עמד מעליהם איום קיומי מיידי. ובכל זאת, אלפי חיילים בודדים מגיעים מדי שנה.
המאמר שואל מה מניע אנשים להתנדב לשירות צבאי במולדת אבותיהם כשאין חירום ואין חובה, ומה אומר השירות הזה על הגירה, על השתלבות ועל תחושת שייכות. החוקרים משווים שלוש קבוצות בעלות קשרים שונים מאוד לישראל וליהדות: יהודים מצפון אמריקה, יהודים מהמדינות שהיו חלק מברית המועצות וישראלים-אמריקאים שגדלו בחו"ל.
כדי לבדוק זאת שילבו החוקרים כמה שיטות. הם הפיצו סקר מקוון באנגלית וברוסית בקרב יותר מאלף חיילים בודדים לשעבר ולצד זאת ערכו ראיונות עומק עם 99 מהם, חלקם לפני הסקר וחלקם אחריו. כך התאפשר להשוות בין דפוסים רחבים לבין הסיפורים האישיים שמאחוריהם, ולבחון אם אותה החלטה מסתתרת מאחורי נימוקים שונים לגמרי. התשובות עשויות להאיר לא רק את עולמם של החיילים הבודדים בישראל, אלא גם שירות צבאי של מהגרים וצאצאיהם בארצות אחרות, מדרום קוריאה ועד סינגפור ופינלנד.






