קהילות יהודיות בתפוצות נושאות מאחוריהן היסטוריה ארוכה של משברים: הגירה, אסונות טבע, מגפות ואנטישמיות. על ההתמודדות של הפרט עם אירועים כאלה, ובמיוחד עם השואה, נכתב הרבה. אבל מה בדיוק עושה הקהילה עצמה? האם רשת הקשרים, בית הכנסת, ארגון הרווחה המקומי ובית הספר היהודי הם מה שמאפשר לקהילה שלמה להתאושש, ואולי אף לצאת מחוזקת? ומה קורה כשהקהילה קטנה מדי, מפולגת, או מתקשה בשפת ארץ המושב?
השאלה נשמעת פשוטה, אך מתברר שאפילו המושג עצמו, חוסן קהילתי, אינו מוגדר היטב. כל קבוצת חוקרים מבינה אותו אחרת: יש הרואים בו תהליך הסתגלות מתמשך, יש הרואים בו היעדר נזק, ויש המונים משאבים שקהילה חסינה מחזיקה בהם. בתפוצה היהודית, שבה חיים כיום רוב יהודי העולם ושבה כל קהילה שונה מחברתה במקום, בהיסטוריית ההגירה ובאופי הדתי, השאלה מסתבכת עוד יותר.
כדי למפות את התמונה נערכה סקירת היקף לפי מתודולוגיה מסודרת: חיפוש שיטתי בשורה ארוכה של מסדי נתונים בפסיכולוגיה, ברפואה, בסוציולוגיה ובלימודי יהדות, בתוספת ספרות אפורה, שהניב אלפי רשומות. מתוכן נותרה קבוצה קטנה של מחקרים שנותחה סביב שמונה שאלות מנחות, פעם אחת בניתוח תמטי פתוח ופעם נוספת מול שתי מסגרות תיאורטיות מוכרות לניתוח חוסן קהילתי. התוצאה היא מבט מרוכז על מה שהספרות אומרת, ועל מה שהיא עדיין אינה מצליחה להגיד.
