מה קורה לקהילה כפרית כשהיא הופכת בעל כורחה לאתר תיירות זיכרון? יותר מעשור לאחר רעידת האדמה והצונאמי הגדולים ממזרח יפן, שקטלו כ-20,000 בני אדם והחריבו קהילות שלמות באזור טוהוקו, פרויקטים ממשלתיים גדולים כמו יזמת "כביש הדנשו 3.11" הקימו רשת של מוזיאונים ואתרי הנצחה שנועדו לשמר את הזיכרון ההיסטורי ולמשוך תיירים. אבל האם תיירות אסון, שבבסיסה עומדת סקרנות כלפי מקום שנפגע מטרגדיה, יכולה לשמש כלי אמיתי להחייאת קהילות שסובלות מדלדול אוכלוסין מתמשך, הזדקנות ותלות כלכלית בענפים מתכווצים כדוגמת דיג וחקלאות?
המאמר מבקש לבחון שאלה זו דרך מקרה הבוחן של העיר איסינומאקי שבפרפקטורת מיאגי, אחת המוכות ביותר באסון. באמצעות מסגרת תיאורטית המשלבת בין תפיסת "תחושת הקהילה", "מנעד תיירות האסון", תיאוריית ההון החברתי ומושג יצירת המקום, בוחנים החוקרים כיצד תיירות זיכרון, מתקני הנצחה ופרויקטים קהילתיים משפיעים בפועל על היחסים בין תושבים, מגיעים חדשים, יזמים חברתיים ורשויות ממשל.
המחקר מבוסס על עבודת שדה ארוכת שנים, ראיונות עם שמונה דמויות מפתח מגזרים שונים בקהילה, וניתוח תמאטי מעמיק של הנתונים שנאספו. התוצאות חושפות מתחים ומורכבויות בלב תהליכי השחזור, ומעלות שאלות נוקבות באשר לגבולות היכולת של תיירות אסון לחולל שינוי חברתי אמיתי מעבר להעברת ידע לתיירים חולפים.
