מאחורי דלתות סגורות של בתים בקהילה החרדית בישראל מתרחש מציאות שקשה לראות מבחוץ. הקהילה מושתתת על ערכים של שלום בית, צניעות, נישואין מוקדמים ושידוך, ומציבה את המשפחה במרכז החיים. מה קורה כאשר בתוך המסגרת הזו מתפתחת אלימות של בן זוג כלפי אשתו? רוב הידע שיש לנו על גורמי הסיכון לאלימות זוגית נולד במדינות מערביות, ואינו בהכרח מתאים לעולם שבו הגירושין נתפסים כאסון, ושמה הטוב של המשפחה עלול להשפיע על עתידם של הילדים כולם.
המאמר שואל כיצד נשים חרדיות עצמן מבינות את הרקע התרבותי, את המאפיינים ואת הדינמיקה של האלימות שחוו. אילו גורמים מקדימים הן מזהות בסיפור חייהן, ובאיזה אופן ההקשר הדתי והקהילתי משתלב בהם או משנה את משמעותם?
החוקרות ראיינו חמש עשרה נשים חרדיות בנות שלושים עד חמישים וחמש, שחיו עם בן זוג אלים או שהתגרשו, נפרדו או נותרו עגונות. הראיונות, בני כתשעים דקות, התבססו על גישה נרטיבית ותרבותית וכללו כלים יצירתיים כמו מיפוי רשת חברתית, מיפוי גוף וקו חיים. הניתוח נעשה בשיטה פנומנולוגית פרשנית, בידי שתי חוקרות מרקעים שונים, אחת חרדית ואחת חילונית, מה שאפשר מבט פנימי לצד מבט חיצוני על עולמן של המשתתפות.
