תיירות נחשבת לאחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר בעולם, ומדינות רבות באפריקה, מקניה ומרוקו ועד דרום אפריקה ומצרים, משקיעות מאמצים ניכרים בפיתוח המגזר בתקווה שיביא לצמיחה כלכלית, תעסוקה, הכנסות ממטבע חוץ ומשיכת השקעות זרות. אבל האם התיירות אכן מגשימה את ההבטחה הזו? הספרות האקדמית חלוקה בנושא: חלק מהמחקרים מוצאים קשר חיובי וברור בין הכנסות מתיירות לצמיחת התמ"ג, בעוד אחרים, שנערכו על ניגריה ועל מדינות אפריקה שמדרום לסהרה, לא מצאו כל קשר משמעותי, ואף מעלים ספק בתקפותה של "היפותזת התיירות כמנוע צמיחה" בהקשר האפריקאי הספציפי.
המאמר מבקש לבחון שאלה זו מחדש, באמצעות ניתוח אמפירי שיטתי של שש מהמדינות המובילות בתיירות ביבשת, בין השנים 1999 ל-2020: מצרים, קניה, מרוקו, דרום אפריקה, תוניסיה ואוגנדה. החוקרים בונים מודל אקונומטרי המשלב משתנים כמו הכנסות מתיירות, השקעות זרות ישירות, שער חליפין, פתיחות סחר והוצאה ציבורית, ובוחנים את הקשרים בין המשתנים לצמיחת התמ"ג באמצעות סדרה של מבחנים סטטיסטיים מתקדמים, הבודקים תלות בין מדינות, סטציונריות של הנתונים, קיום קשר ארוך טווח, ולבסוף אמידה שמאפשרת לבחון את ההשפעות בתנאים כלכליים שונים ולא רק ברמת הממוצע.
מעבר לשאלת הצמיחה, המאמר בוחן גם כיצד ניתן להפוך את מגזר התיירות באפריקה לבר קיימא יותר, תוך התייחסות למגוון סוגי תיירות המתפתחים ביבשת, מתיירות רפואית ואקדמית ועד תיירות דתית ותעשייתית. הממצאים עשויים להפתיע את מי שמניח כי הקשר בין תיירות לצמיחה הוא חד וברור.
