לאורך יותר מחמישים שנה נחשבת התיירות לאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של מונטנגרו, מדינה קטנה בעלת חופים מרהיבים, הרים גבוהים ומורשת תרבותית עשירה. אך מאחורי הצמיחה המרשימה מסתתרת תמונה מורכבת בהרבה: מתקני האכסון במדינה, שהם הבסיס החומרי לכל פעילות תיירותית, מפוזרים באופן קיצוני ולא אחיד בין האזורים השונים, ותהליך התפתחותם עבר תהפוכות דרמטיות, מרעידת אדמה קטלנית ועד מלחמות וסנקציות בין־לאומיות שהחריבו את התעשייה כמעט כליל.
המאמר בוחן שאלה מרכזית: כיצד מתפלג היצע האכסון התיירותי במונטנגרו בין שלושת האזורים הטבעיים של המדינה, אזור החוף, האזור המרכזי ואזור ההרים הצפוני, ומהי המשמעות התכנונית והכלכלית של פיזור זה לנוכח תוכנית האב הלאומית לפיתוח תיירות עד שנת 2020? כדי לענות על כך, נסקרים נתונים היסטוריים וסטטיסטיים על היצע חדרים ומיטות, יחס בין אכסון בסיסי (בתי מלון, פנסיונים, וילות) לאכסון משלים (חדרים ובתים פרטיים), וכן מגמות תכנוניות ומדיניות רשמית בכל אחת מהעיריות והתת־אזורים.
מתוך ניתוח זה מצטיירת תמונה של אזור חוף דומינטי לחלוטין, לעומת אזורים פנימיים שכמעט אינם ממומשים תיירותית חרף פוטנציאל טבעי ותרבותי עשיר. האם התוכניות העתידיות אכן צפויות לשנות את מפת האכסון הלא מאוזנת, ואילו אתגרים מוסדיים וכלכליים עומדים בדרך? המאמר מציע מבט מפורט על כל אזור ואזור, ועל ההזדמנויות הטמונות בפיתוח מאוזן יותר של מרחב התיירות המונטנגרי.
