קונכיות ים מלוות קהילות חופיות ברחבי העולם מזה דורות, ומשמשות למגוון עצום של מטרות: ממזון מזין ותכשיטים ועד חומרי גלם לתעשיית הבניה, הקוסמטיקה ואפילו חומרי הגנה צבאיים. במדינות רבות באירופה, אסיה ואפריקה כבר נחקרו ופותחו שימושים תעשייתיים חדשניים בקונכיות, המעניקים להן ערך כלכלי משמעותי. אך מה קורה במקום שבו הענף עדיין לא התפתח באופן דומה?
זנזיבר, אי טרופי המוכר בעיקר בזכות תיירותו ההמונית וחופיו הבתוליים, הוא בית לקהילות חוף רבות שפרנסתן קשורה בים, וקונכיות הן חלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלהן. אך בעוד שבמדינות אחרות ענף הקונכיות משגשג ומהווה מנוע לפיתוח כלכלי, בזנזיבר נראה שהוא נותר תקוע בשימושים מסורתיים בלבד. מה בעצם קורה בשטח? כיצד נראית שרשרת האספקה של קונכיות הים, מרגע איסופן ועד מכירתן? ואילו גורמים, אם בכלל, מונעים מהענף להתפתח ולנצל את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בו?
כדי לענות על שאלות אלו, יצאו החוקרים לכפר ג'מביאני שבדרום אי אונגוג'ה, אזור המוכר בשפע הקונכיות שבו ובנוכחות תיירותית ענפה. באמצעות ריאיונות עומק, קבוצות מיקוד וסקירת מסמכים רשמיים, נאסף מידע מ-45 בעלי עניין שונים בשרשרת האספקה: אספקים, סוחרים מתווכים וסוחרים סיטונאיים. המחקר מציע הצצה נדירה למציאות המורכבת של ענף שנתפס באופנים שונים בעיני העוסקים בו, ומבקש להבין מה עומד בדרכו של ענף בעל פוטנציאל אך גם מגבלות ניכרות.
