במקרא יש דמויות שמתחילות את דרכן כבחירי האל ומסיימות אותה בצל נבואות קודרות. שאול, הצעיר הצנוע שמסתתר בין הכלים, הופך למלך קנאי ורדפני. שלמה, החכם שבנה את בית המקדש, מגיע לסוף ימיו כשהמקרא מאשים אותו בבניית במות לאלילי נשיו. כיצד אדם עובר מקצה אחד למשנהו? ואיך מפרש שרואה בסיפור המקראי תיאור הגיוני ורציף של אירועים מסביר שינוי כזה בלי לשבור את הרצף?
המאמר בוחן שאלה זו אצל יפת בן עלי, פרשן קראי שפעל בירושלים בסוף המאה העשירית והיה הראשון שפירש את המקרא כולו. יפת מתעניין בחיי הנפש של הדמויות, במניעיהן ובהתפתחות היחסים ביניהן. המאמר קורא מקרוב את פירושיו לספרי שמואל ומלכים, ובהם הפרשיות המכריעות בחייהם של שני המלכים. הוא משווה אותם גם לעמדתו של עלי בן ישראל, פרשן מאוחר שנשען על יפת אך חלק עליו, ובוחן את הרקע התרבותי והפולמוסי שבו נכתבו הדברים, ובכלל זה היחס לטענות על אמינות המקרא.
התמונה העולה מהפירוש מעוררת שאלות על האופן שבו אנחנו עצמנו מבינים התפתחות של אופי, תהליכים איטיים שאיש אינו מרגיש בהם, והדרך שבה ההצדקה של כל צעד בנפרד מסתירה את הכיוון הכולל.
