בראשית המאה העשרים כבר שלטה ביקורת המקרא כמעט בכל אוניברסיטה אירופית, ועבור חוקרים יהודים היא לא הייתה רק שיטת מחקר אלא שאלה של זהות. הגישה ההיסטורית והספרותית ערערה על מהימנות נוסח התנ"ך ועל זמן חיבורה של התורה, ורבים זיהו בה הנחות פרוטסטנטיות שאינן תמימות. כל עוד התנהל הוויכוח בכתבי עת ובחוגים נפרדים אפשר היה לחיות עם חילוקי הדעות. ואז, בשנות העשרים, קמה בירושלים אוניברסיטה עברית ובתוכה מכון למדעי היהדות, ופתאום נדרשה הכרעה בשאלה פשוטה לכאורה: מי ילמד מקרא.
ההכרעה הזאת נגעה בלב העניין. אי אפשר היה להעלות על הדעת מכון למדעי היהדות בלי מקרא, אך מינוי חוקר שאימץ את הביקורת היה מרחיק את שומרי המסורת ואת התורמים השמרנים, ואילו מינוי חוקר שדחה אותה היה מכריז שהמוסד החדש אינו אוניברסיטה של ממש. במשך שנים התגלגלה הסוגיה בין ועדה בלונדון לוועדה בירושלים, בין מכתבים של רבנים ראשיים, אנשי מדע ואילי הון, ובין הצעות לפצל את מדעי היהדות לשני בתי מדרש או להקים שני כסאות הוראה מקבילים.
בפברואר 1926 ניסח חוקר אחד, בוגר ישיבה ואוקספורד שהגיע לירושלים זמן קצר קודם לכן, תזכיר בן שמונה עמודים שביקש להחזיק את החבל בשני קצותיו: חופש אקדמי בלא סייג מצד אחד, ורגישות לקודשי ישראל מצד אחר. התזכיר עצמו, שנותר שנים ארוכות בארכיון האוניברסיטה העברית, מתפרסם כאן לראשונה לצד ההתכתבויות והפרוטוקולים שליוו את דרכו.
