מורה אחד מסתכל עלינו ומשדר שאנחנו מסוגלים להרבה, ובשיעור הבא, אצל מורה אחר, אותו נער או נערה מרגישים שהם פשוט לא טובים בזה. מי שעבר את שנות התיכון מכיר את התחושה הזאת. מחקרים רבים הראו שציפיות של מורים קשורות להישגים של תלמידים, אבל כמעט כולם בחנו את התופעה מנקודת המבט של מבוגרים: מורים, סקרים או צופים מהצד. הקול של התלמידים עצמם, ובמיוחד של בני נוער בחטיבה העליונה, כמעט לא נשמע.
המאמר שואל שאלה פשוטה לכאורה: כיצד תלמידים חווים את הציפיות של מוריהם להישגים שלהם? החוקרת בחרה בתלמידי כיתה י' בשלושה בתי ספר תיכוניים באזור פרת' שבמערב אוסטרליה, תלמידים שהתנהגותם ותוצאותיהם נראו שונים מכיתה לכיתה ומורה למורה. היא ליוותה 25 מהם במשך שבוע לימודים שלם, ישבה בשיעורים שלהם וצפתה במורים שונים, ובסוף כל יום ראיינה אותם על מה שעבר עליהם. מתוך מאות התצפיות והראיונות נבנתה תיאוריה שנולדה מהשטח ולא מהשערות מוקדמות.
התוצאה היא הצצה נדירה אל מה שקורה בראשו של נער בשיעור, ואל הרגעים הקטנים שבהם מילה, מבט או השוואה מעצבים את האופן שבו הוא רואה את עצמו כלומד.






