איך יוצרים שינוי אמיתי בדרכי ההוראה בכיתה, לא באמצעות הרצאה חד-צדדית מהאקדמיה אל השדה, אלא דרך שיח אמיתי בין שווים? מודל "אקדמיה-כיתה", שהתפתח מגרסאות בין-לאומיות המוכרות כ-PDS, מבקש לשנות את מערכת היחסים המסורתית בין מכללות להכשרת מורים לבין בתי ספר, ולהחליף יחסים היררכיים בשותפות שבה כל צד תורם מהידע שלו. אך האם שותפות כזו יכולה להצליח בפועל, ואילו תנאים נדרשים כדי שהיא תוביל לשינוי פדגוגי של ממש?
מאמר זה מתאר מחקר שליווה שנה ראשונה ומכוננת של שותפות בין צוות הדרכה במכללה לבין צוות מורות בבית ספר יסודי ממלכתי-דתי לבנות, שבה הוגדרה מטרה ברורה: קידום דרכי הוראה המטפחות חשיבה מסדר גבוה בקרב התלמידות. השאלה המרכזית שהמחקר בוחן היא מהם המאפיינים של שותפות דיאלוגית שתרמו לקידום תהליכים פדגוגיים בבית הספר, ובאיזה אופן תרמה השותפות הזו להתנסות המורות בדרכי הוראה חדשות. באמצעות ניתוח פרוטוקולים של מפגשי צוותים, רפלקציות של המורות והחוקרות ורשימות שדה, ובאמצעות גישה איכותנית של תאוריה מעוגנת בשדה, מתחקה המחקר אחר האופן שבו נבנה שיח בין מכללה לבית ספר, ומה קורה כשמעניקים לו מרחב אמיתי להתפתח.
