דמיון מודרך הוא כלי מוכר בעולם הטיפול ובתחומי ההתפתחות האישית, אך מה קורה כשמכניסים אותו לכיתת הכשרת מורים? המאמר בוחן טכניקה מעניינת שבה סטודנטיות להוראה מוזמנות לעצום עיניים, להירגע ולשוב בדמיונן אל זיכרונות ילדות, כדרך להתחבר מחדש ל"ילד שבפנים" שלהן, אך גם, ובעיקר, כדי להעמיק את ההבנה העצמית שלהן כמורות עתידיות ואת יכולת האמפתיה שלהן כלפי התלמידים שאיתם יעבדו.
השאלה המרכזית שמעסיקה את הכותבת היא כיצד חוויות עבר, שנחקקו בגוף ובנפש עוד מילדות, ממשיכות להשפיע על דרכי ההוראה בהווה, וכיצד אפשר לרתום מודעות זו לתהליך הכשרה מקצועי ומעמיק יותר. לצורך כך נסקרת ספרות תיאורטית ענפה על תפקיד הרפלקציה, הזיכרון והביוגרפיה האישית בהכשרת מורים, לצד תיאור מפורט ומעשי של שלבי ההנחיה: מתרגיל הרפיה עדין ועד למסע דמיוני חזרה אל זיכרונות ילדות נבחרים.
מעניין לגלות אילו סוגי זיכרונות עולים בתהליך כזה, כיצד מגיבות סטודנטיות שונות לחשיפה הרגשית שהוא מעורר, ומה קורה כשמתאפשר להן לא רק להיזכר אלא גם לשנות בדמיונן פרטים מהעבר. השאלה אם דיוק היסטורי חשוב יותר מהמסע הרגשי עצמו, ואיך כל זה מתקשר בסופו של דבר לעבודה היומיומית עם ילדים בכיתה, נותרת פתוחה ומזמינה קריאה מעמיקה.
