מלחמת לבנון השנייה לא הייתה רק מבחן צבאי ומדיני, היא הייתה גם רגע אמת עבור התקשורת הישראלית. עוד בזמן הלחימה, ומיד לאחריה, נפתחה סערה ציבורית חסרת תקדים סביב אופן הסיקור: חיילים ואנשי מילואים, פוליטיקאים משני צדי המפה, אנשי אקדמיה ואפילו עיתונאים בכירים הפנו אצבע מאשימה כלפי הדיווח מהחזית ומהעורף. האם התקשורת פגעה במורל הלוחמים והציבור? האם היא הייתה ביקורתית מדי כלפי הצבא ומתונה מדי כלפי הממשלה? והאם דווקא מנהיג האויב הצליח להיראות אמין יותר מהדוברים הישראליים עצמם? כדי לבחון את השאלות הללו נותחו סקרי דעת קהל, השיח באינטרנט ובעיתונות, מכתבי תלונות שהופנו לנציבי הקבילות ברשויות השידור, ועדויות של עיתונאים ואנשי צבא בפני ועדות אתיקה מקצועיות. התמונה שמצטיירת חושפת ממדים עמוקים ומורכבים של משבר אמון, שממשיכים להעסיק את השיח הציבורי גם שנים אחרי שהאבק שקע.
Implementing Ideological Principles in Religion and Politics
במדינה צעירה, סוערת ורבת פנים כמו ישראל, השאלה מהי זהותה הלאומית לעולם אינה שוככת. מצד אחד עומדת מחויבות עמוקה לשימור אופייה היהודי של המדינה, על
