תכנות רובוטיקה הפך לאחד הקורסים התובעניים בתחומי המדע והטכנולוגיה, ולא רק בגלל המורכבות הטכנית שלו. הוא דורש מהלומדים לעבוד יחד על פרויקטים ארוכים, לנפות שגיאות בקוד שוב ושוב ולהחזיק מעמד גם כשהרובוט פשוט לא זז. שתי תכונות נראות כמפתח להצלחה בסביבה כזו: היכולת לעבוד בצוות וההתמדה האישית, אותה נחישות שמאפשרת להמשיך לנסות גם כשהמשימה נראית בלתי אפשרית. אך האם שתי התכונות האלה פועלות באותו אופן עבור כל הלומדים?
השאלה הזו מקבלת משנה תוקף בתחום שבו נשים עדיין מיוצגות בחסר, ושבו הספרות המחקרית מגיעה למסקנות סותרות: יש מחקרים שמצאו יתרון לגברים במשימות תכנות, אחרים מצאו יתרון דווקא לנשים, ורבים לא מצאו כל הבדל. מכאן נולדה שאלת המחקר המרכזית: האם המגדר ממתן את הקשר בין עבודת צוות, נחישות והישגים לימודיים בתכנות רובוטיקה.
כדי לבדוק זאת השתתפו 88 סטודנטים בשנה השנייה ללימודי חינוך למחשבים ולרובוטיקה בקורס בן שנים עשר שבועות, שכלל בנייה ותכנות של רובוטים מבוססי ארדואינו. בסיומו נמדדו תפיסת עבודת הצוות שלהם, רמת הנחישות שלהם והישגיהם במבחן ייעודי שנבנה לפי תוכנית הקורס. הנתונים נותחו בשלושה מודלים עוקבים של רגרסיה היררכית, שבחנו תחילה את ההשפעות הישירות, אחר כך את תרומת המגדר ולבסוף את האינטראקציות בינו ובין כל אחת מהתכונות. המסגרת התיאורטית נשענת על התיאוריה הקוגניטיבית-חברתית של בנדורה ועל תיאוריית ההכוונה העצמית, שתיהן מציעות הסברים שונים לשאלה מדוע סביבת הלמידה והמוטיבציה הפנימית עשויות לפעול אחרת על נשים ועל גברים.
