סטודנטים ומתרגלים ברפואה, בסיעוד ובעבודה סוציאלית נדרשים ללמוד לא רק איך מטפלים במחלות, אלא גם איך מבנים חברתיים כמו גזענות, סקסיזם והטרוסקסיזם מייצרים פערים בבריאות. אלא שההוראה בנושא נוטה להסתפק בהסברים של תרבות או אתניות, וכך עלולה לחזק סטריאוטיפים ולהחמיץ את שורשי הבעיה. מכאן נולד הרעיון של פדגוגיה אנטי-דיכויית, גישה שמבקשת ללמד על דיכוי, על המערכות שמקיימות אותו ועל דרכים לפרק אותו. אבל מה בעצם מסתתר מאחורי המונח הזה כשהוא פוגש את חדר ההוראה במקצועות הבריאות?
השאלה המרכזית שהחוקרות מציבות היא כיצד פדגוגיה אנטי-דיכויית מוגדרת ומשולבת בתוכניות הלימודים של מקצועות הבריאות המוסדרים. כדי לברר זאת הן ערכו סקירת היקף לפי המסגרת הקלאסית של Arksey ו-O'Malley, וחיפשו בשלושה מאגרי מידע מרכזיים ספרות שפורסמה בין 2015 ל-2023, תקופה שהוגדרה בעקבות אירועים כמו קריאות ועדת האמת והפיוס בקנדה ורצח ג'ורג' פלויד. שתי חוקרות סרקו באופן עצמאי מאות רשומות, חידדו תוך כדי עבודה את קריטריוני ההכללה, ובחנו מה בפועל נלמד, באילו שיטות ובאילו מונחים.
התמונה שמתגלה נוגעת בשאלות רחבות יותר על אופן ההוראה של צדק חברתי בחינוך המקצועי. מי שמתעניין בחינוך רפואי, בשוויון בבריאות ובדרך שבה מוסדות אקדמיים מתמודדים עם מורשת קולוניאלית וגזענית ימצא כאן מפה מרתקת של התחום.
