איך חיים לצד מי שמאמין בדבר שהתורה מצווה להשמיד? המקרא דורש "חרם" כלפי האלילים ועובדיהם, אבל יהודי ארץ ישראל בתקופת המשנה חיו בעולם אליל קבוע, בין שכנים שמקדשיהם, פסליהם ומרחצאותיהם היו חלק מנוף היומיום. מסכת עבודה זרה היא המקום שבו חכמים נדרשים להגדיר איך נראית שכנות כזו בפועל. מדוע בדיוק מרחץ ציבורי עם פסל של אפרודיטי הוא מקום שמותר להתרחץ בו? ומה כל כך מיוחד ביין, עד שמגע של נכרי בו עלול לאסור אותו בהנאה?
המאמר שואל מה המסכת כולה מבקשת לומר על היחס לגויים ולצלמיהם. הוא אינו עוסק בתולדות ההלכה או בהכרעות הלכתיות נקודתיות, אלא קורא את המסכת כיצירה ספרותית ורעיונית אחת. הקריאה מזהה בה שלושה חלקים מרכזיים: דיני משא ומתן עם גויים, דיני ההנאה מצלמים, ודיני יין נסך. היא בוחנת את הדרך שבה כל חלק בנוי, את הניגוד בין הפתיחות הרטוריות החריפות לבין התוכן ההלכתי שבהמשכן, ואת היחסים בין החלקים. בין היתר נבחנים מעשה רבן גמליאל במרחץ בעכו, דיני האשרה וההרים, האיסור על שיחת המסחר בימי אידם, התיאורים הקשים של הגויים בפרק ב, ואגדת הזקנים ברומי.
לשאלה כיצד מתיישבים תיעוב עמוק עם שכנות תקינה יש השלכות רחבות, גם על דורות מאוחרים בהם התמודדו חכמים עם נכרים בני תרבות. המאמר מציע תשובה שאולי תפתיע את מי שמכיר את המסכת רק מן הכותרות החמורות שלה.






