למה חלק מהתלמידים יוצאים משיעור חינוך גופני עם חשק להמשיך לזוז גם אחר הצהריים, ואחרים מבטיחים לעצמם לא לגעת בכדור לעולם? חלק מהתשובה אולי טמון באופן שבו המורה מנהל את השיעור: האם הוא מכתיב כל צעד, או משאיר לתלמידים מרחב לבחור, להשפיע ולהבין למה הם עושים את מה שהם עושים. חוויות בשיעורים האלה עשויות להשפיע על הרגלי הפעילות הגופנית של בני נוער הרבה אחרי שצלצול הסיום נשמע.
המחקר בוחן שאלה מרכזית: האם תחושה של תמיכה באוטונומיה מצד המורה קשורה לכוונה של התלמידים להיות פעילים גופנית בעתיד, ובאילו מסלולים פסיכולוגיים זה קורה. החוקרים נשענו על תורת ההכוונה העצמית ועל המודל ההיררכי של מוטיבציה פנימית וחיצונית, ובדקו שרשרת של משתנים: תמיכה נתפסת של המורה, שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, מוטיבציה אוטונומית וכוונה לפעילות.
במחקר השתתפו 922 בני נוער מתשעה בתי ספר על-יסודיים בעיר קסרס שבספרד, מאזורים כפריים ועירוניים. הם מילאו שאלונים מקובלים בשיעור חינוך גופני, ללא נוכחות המורה. הנתונים נותחו במודל משוואות מבניות שמנסה לפענח איזה חוליה בשרשרת חשובה במיוחד, ואיזו תורמת פחות מכפי שהיינו מצפים.






