מגע הוא החוש הראשון שמתפתח בנו, ועוד ברחם הוא מניח את היסודות להתפתחות הנפשית והחברתית. ליטוף עדין על העור יכול להרגיע, לקרב ולהעניק תחושת ביטחון, ומערכת עצבית ייעודית בעור השעיר נראית כאילו נבנתה כדי להפיק את ההנאה הזאת. אבל מה קורה כשהחוויות המוקדמות של קרבה, פחד ואיום התערבבו זו בזו? האם ליטוף נעים באמת יהיה נעים לכולם?
המאמר בוחן אם הדרך שבה למדנו להתקשר לדמויות הוריות בילדות משפיעה על האופן שבו אנו חווים מגע רך בבגרותנו. במוקד עומדים מבוגרים עם דפוס התקשרות מבולבל-בלתי פתור, דפוס הקשור לטראומה, לקשיי ויסות רגשי ולתגובות קיצוניות ללחץ, בהשוואה למבוגרים עם התקשרות מאורגנת.
החוקרים איבחנו את דפוס ההתקשרות של משתתפים בריאים באמצעות ראיון התקשרות מבוגרים. לאחר מכן ליטפו את האמה שלהם במברשת רכה בשתי מהירויות, אחת שנחשבת אופטימלית להפעלת סיבי העצב המעבירים נעימות ואחת מהירה בהרבה, וביקשו מהם לדרג עד כמה כל ליטוף נעים. בנוסף נבדקו הבדלים בתפקוד מגעי בסיסי ובשאלוני אישיות ופסיכופתולוגיה. בשלב שני נסרקה פעילות המוח בתת-קבוצה של המשתתפים בזמן הליטוף באמצעות הדמיית fMRI, כדי להבין אילו אזורים מעורבים בעיבוד המגע ואם הם נבדלים בין הקבוצות. המאמר נוגע בשאלות על הקשר בין היסטוריה של התקשרות, הגוף והמוח, ועל המשמעות האפשרית שלו להבנת הפרעות נפשיות.






