מגילת אסתר היא אולי הספר המוכר ביותר בכל בית ישראל: קוראים אותה פעמיים בבית הכנסת, וגיבוריה משמשים דגם לילדים ולבני נוער. אבל מי שקורא אותה בעיניים חינוכיות ומוסריות נתקל בקושי. גיבורה יהודית נישאת למלך נכרי. מנהיג יהודי מסרב להשתחוות לשליט אף שבמקרא נוהגים אנשים גדולים להשתחוות לשליטים, וסירובו מסכן עם שלם. ובסופו של הסיפור הניצחון מלווה בבקשה ליום קרב נוסף ובתליית בנים שכבר נהרגו. איך אפשר ללמד את המגילה בלי להתעלם מהקשיים האלה ובלי להתנצל עליהם?
המאמר שואל אם מחבר המגילה היה מודע לבעיות הללו, והאם הוא מתמודד איתן בתוך הטקסט עצמו ולא רק בדרשות ובמדרשים שנוספו אחריו. כדי לבדוק זאת הוא קורא את הכתובים מקרוב. הוא מתעכב על לשון המגילה ועל חזרות ופרטים קטנים בה, משווה ביטויים לסיפורים אחרים במקרא, למשל בספר בראשית ובספר דניאל, ומציב מולם את עמדות המפרשים הקלאסיים, המדרשים והחוקרים בני זמננו. הוא בוחן גם הסברים שנשענים על רוח הקודש, על מסורות קבליות או על שיקולים ספרותיים בלבד, ושואל אם הם נחוצים בכלל.
למי שמלמד את המגילה, לומד אותה או פשוט שומע אותה מדי שנה בפורים, זו הזדמנות לראות אותה מחדש: ייתכן שהשאלות הקשות ביותר שלה הן בדיוק המקום שבו המחבר מבקש ללמד אותנו משהו.
