איך מתאר בית הספר היהודי את השכן הערבי, כשהמפגש היחיד עמו הוא לרוב דרך עמודי ספר לימוד ולא דרך מפגש אנושי ממשי? בחברה הישראלית, המפוצלת למערכות חינוך נפרדות לפי לאום ודת, לימוד השפה הערבית בבתי הספר העבריים הוא אחד המקומות הבודדים שבהם תלמידים יהודים נחשפים בכלל לתרבות הערבית, לצליליה ולסיפוריה. אבל השאלה המעניינת באמת היא לא רק אם לומדים ערבית, אלא איזו ערבית לומדים, ואיזה ערבי מצטייר מתוך דפי הלימוד.
המאמר בוחן לעומק אחד עשר ספרי לימוד להוראת ערבית המאושרים על ידי משרד החינוך, לצד השוואה לספרים ותיקים יותר משנות ה־70 עד ה־90, כדי לבדוק אם ואיך הם מציגים את הזהות, התרבות והחיים של הערבים, ואם יש בהם פוטנציאל לפרק סטריאוטיפים ולקדם היכרות בין־תרבותית אמיתית. באמצעות ניתוח תוכן תמטי וניתוח סמיולוגי של הטקסטים והתמונות, נבחנת השאלה כיצד מתמודדים ספרי הלימוד עם נושאים כמו מגדר, משפחה, תרבות ואקטואליה, ועד כמה הם מעזים לגעת בסוגיה הרגישה ביותר: מערכת היחסים בין יהודים לערבים בישראל עצמה.
המאמר משלב רקע היסטורי וחוקי מרתק, כולל השפעת חוק הלאום על מעמד השפה הערבית, יחד עם ניתוח ביקורתי של החומרים הלימודיים שכל תלמיד יהודי בישראל נחשף אליהם, ומעלה שאלות מטרידות על האחריות החינוכית שבבחירת התכנים.
