האם לעם שחבריו פזורים ברחבי העולם, ובכל מדינה הם מיעוט קטן, יש זכות מוסרית לבית לאומי משלו? ומה אם המדינות שבהן הם חיים ליברליות, סובלניות ומכבדות תרבויות מיעוט? השאלה הזאת נוגעת בלב הוויכוח על הציונות, אך גם בשאלות רחבות יותר של צדק, שוויון וזהות: מתי מותר למדינה לתת מקום מיוחד לתרבות מסוימת, ומתי הדבר סותר את החירות והשוויון של כלל האזרחים.
המאמר מבקש לברר אם אפשר לבסס את התביעה הציונית על עקרונות ליברליים אוניברסליים, מבלי להישען על צרת היהודים, על רדיפות או על אנטישמיות. כדי לבדוק זאת הוא נשען על הליברליזם הפוליטי של ג'ון רולס, על כתביהם של וויל קימליקה, אנדרו קוונג, דייוויד מילר, ג'וזף רז ואחרים, ועל מסורת הדיון בצדק גלובלי. המחבר בוחן שתי ביקורות מרכזיות על הרעיון: האחת טוענת שאין מקום בעולם לכל קבוצה לאומית, והאחרת מפקפקת בכך שהיהודים בכלל היו לאום בסוף המאה התשע עשרה ולא קבוצה דתית או קבוצה בעלת מוצא מדומיין.
הדיון נע בין פילוסופיה פוליטית להיסטוריה של הזהות היהודית, ומעמיד למבחן שאלות כמו תפקידה של תרבות משותפת בבניית אמון וסולידריות, והיחס בין ניטרליות המדינה לבין השפה, לוח השנה והחינוך. התוצאה היא מסגרת נורמטיבית שמזמינה לחשוב מחדש על זכותם של לאומים פזורים להגדרה עצמית.






