ספרות המקרא נכתבה בידי גברים ופונה אל גברים, וספרות החוכמה אינה יוצאת דופן: האב מדבר אל הבן, וקהלת ואיוב מזכירים נשים רק בדרך אגב. ובכל זאת, המבוא לספר משלי מלא בדמויות נשיות. יש בו אם מחנכת, אשת נעורים, אישה זרה שצדה גברים בלילה, אשת כסילות קולנית, אשת חיל חרוצה, ומעל כולן החוכמה, שמדברת בקול רם ומתוארת כמי שנכחה בבריאת העולם. איך קורה שדווקא בעולם גברי כל כך הנשים תופסות מקום מרכזי כל כך?
המאמר שואל מה תפקידן של הדמויות האלה בספר ומה מסבירה הבולטות שלהן. האם היא מעידה על מעמדן של נשים בחברה שיצרה את הספר, או שיש לה הסבר אחר, הקשור לאתגרים שעמדו לפני המסורת החוכמתית עצמה ולדרך שבה נוצר הספר?
כדי לברר זאת, המחברת קוראת מקרוב את הטקסטים עצמם. היא בוחנת את הדמויות האנושיות, החיוביות והשליליות, ואת ההקבלות והניגודים ביניהן. אחר כך היא עוברת אל החוכמה המאנושת, בודקת את מאפייניה האלוהיים ומשווה אותה לתפיסות מן העולם המצרי, ובעיקר לדמות המאעת. הקריאה נעה בין הרובד המעשי של האזהרות לבין הרובד האלגורי, ושואלת מה הופך נשים לסמלים כה נוחים לשימוש בידי חכמים.






