ראשי ערים, שרים וחברי כנסת מנהלים היום חלק ניכר מחייהם הציבוריים ברשת: הם מפרסמים עמדות, מכריזים על החלטות, מתווכחים עם עמיתים, משתפים תמונות מחיי המשפחה וחוסמים משתמשים אחרים. כל זה קורה באותו חשבון, לעיתים באותו יום ממש. מאחורי הפרסום שנראה שגרתי מסתתרת שאלה משפטית ממשית: האם ציוץ של שר הוא אמירה של אדם פרטי, של פוליטיקאי שמחזר אחר בוחריו, או של הרשות שהוא עומד בראשה? ההכרעה אינה טכנית, והיא קובעת אם חלים על אותו פרסום דיני המשפט הפרטי או כללי המשפט הציבורי, ובכלל זה איסורי תעמולת בחירות, חובות שקיפות והנמקה והשאלה אם מותר בכלל לחסום גולש שמגיב.
הסוגיה עתיקה הרבה יותר מן הרשתות החברתיות. כבר במאה השש עשרה נדרשו בתי המשפט באנגליה להבחין בין "שני הגופים של המלך", הגוף הפרטי והגוף השלטוני, ומאז מתחבטות מערכות משפט בשאלה כיצד להפריד בין כובעיו של אדם אחד. מה קורה כשההבחנה הזו נדרשת דווקא במרחב שבו הגבול בין האישי לרשמי מיטשטש, ושבו קשה לדעת מי הקליד את הדברים ולמי הם נועדו?
כדי להתמודד עם השאלה נבחנות כאן התיאוריה המשפטית והפוליטית שבבסיס ההבחנה, הטכנולוגיה עצמה על רשתותיה, הפלטפורמות והמשתמשים שבה, וכן הפסיקה בישראל ובארצות הברית, מהחלטות ועדת הבחירות המרכזית בעניין עמודי פייסבוק של ראשי ערים ועד פסקי הדין על חסימת גולשים בחשבון הטוויטר של נשיא ארצות הברית.






