בכל יום עבודה מתקיימות אין ספור פגישות מקוונות, ובהן מתקבלות החלטות אמיתיות: איזה מוצר לפתח, לאיזו דרך לצאת, את מי לקבל לעבודה. כמעט כולם מכירים גם את ההרגשה שמתלווה אליהן, אותה תשישות מיוחדת שקיבלה את השם עייפות הזום. פחות ברור מה התשישות הזאת עושה לאיכות ההחלטות שמתקבלות באותן פגישות.
כאן נפגשות שתי שאלות שמעניין לחבר ביניהן. הראשונה היא מה מייצר את העייפות, והאם המצלמה הדולקת, שנחשבת לחשודה המרכזית, אכן אשמה בה. השנייה היא מה קורה לאדם מותש כשכל שאר המשתתפים בפגישה מצביעים אחרת ממנו. האם יטרח להציג את עמדת המיעוט שלו, או שיגלה שהסכמה עם הרוב היא הדרך הקצרה והזולה לסיים את הדיון ולנוח. מול הסברים מוכרים יותר, כמו תחושת הנוכחות החברתית של האחרים מעבר למסך, מוצעת כאן העייפות עצמה כמנגנון שמסביר קונפורמיות.
הבדיקה נעשתה בשני אופנים משלימים. בראשון נשאלו מאות עובדים על פגישה אמיתית מהשבועיים האחרונים ועל תחושותיהם בה, ובשני התכנסו משתתפים לפגישת זום שבה הוטל עליהם לבחור בין שני מועמדים למשרת טייס, ולאחר שבחרו הוצגו להם ההצבעות של שאר הקבוצה, שהיו בשליטת החוקרים. לצד זה פותח כלי חדש שמבקש למדוד קונפורמיות דרך הדיווח של האדם על עצמו, ולהשוות אותה להתנהגות שנמדדה בפועל.






