כשמדברים על "אסכולת ירושלים" בהיסטוריה יהודית, כל אחד מדמיין דבר אחר. יש שרואים בה שליטה מופלאה בטקסטים עבריים, אחרים פדנטיות שאינה רואה את היער, ויש המזהים בה חזון ציוני נוקשה שמכוון את ההיסטוריה היהודית כולה אל ארץ ישראל. מה נותר מהמושג הזה כשהמדינה חוגגת שישים שנה, והאוניברסיטאות שבהן נולד החזון משנות את פניהן?
המאמר שואל אם עדיין אפשר לדבר על השקפה היסטוריוגרפית מגובשת בישראל, ומה מצבו של חקר ההיסטוריה היהודית, בעיקר המודרנית, בעידן של גלובליזציה אקדמית. המחבר מציע שתי קריאות אישיות ואימפרסיוניסטיות של התחום, ושתיהן סבירות אך עומדות במתח זו מול זו. הוא משלב ניתוח של כתביהם של דור המייסדים, ובהם בער, דינבורג (דינור) ושלום, עם סקירה של מגמות עדכניות בכתיבה היסטורית, בין היתר "ההיסטוריונים החדשים", דור צעיר שניגש לציונות בעדשות חדשות, ומחקר שבוחן את ההיסטוריוגרפיה הציונית עצמה. את הדברים הוא מציג גם מתוך זיכרונותיו כסטודנט בתל אביב, ומתוך מבט על המסגרות המוסדיות והשינויים בביקוש ללימודי יהדות.
הקריאה מעלה שאלות שחורגות מן האקדמיה. כיצד נבנית זהות לאומית דרך כתיבת העבר? מה קורה כשחוקרים ישראלים מפרסמים באנגלית ומשתלבים בקהילה בין לאומית, בזמן שהעניין בלימודי יהדות בארץ דועך? והאם הדימוי של דור המייסדים כקבוצה אחידה משקף את מה שהם באמת כתבו?






