איך מספרים לילד בן חמש על השואה מבלי לפגוע בו, ובכל זאת לשמר את הזיכרון החי של הדורות שקדמו לו? מאז 1991 מתפתחת בישראל סוגה ספרותית ייחודית, "ספרות השואה לגיל הרך", שהעניקה עד היום עשרים ושמונה כותרים לילדי הגן, אך גם הצליחה לעורר סביבה ויכוח ציבורי סוער: האם ראוי בכלל לחשוף ילד צעיר לזוועות כאלה, ומה עלול לקרות אם לא נעשה זאת?
אחת הדרכים המרכזיות שבהן בוחרות היצירות הללו להתמודד עם השאלה הזו היא תיאור מפגש בין-דורי, בין סב או סבתא לבין נכד או נכדה, כגשר רגשי ומספר סיפורים בין עבר להווה. אבל מתברר שהמפגש הזה לא תמיד מתרחש כפי שהיינו מדמיינים: לעיתים הוא ישיר וקרוב דם, ולעיתים הוא מדומה, מתווך, ואף מתרחש רק בין השורות, על הכריכה או בהקדשה שבתחילת הספר.
המאמר בוחן מקרוב את ריבוי הצורות שבהן מתקיים המפגש הבין-דורי בספרות זו, ומפרק את המסר הגדול של "לזכור ולא לשכוח" לגוונים שונים: לאומי, משפחתי, ואוניברסלי-הומני. תוך התבססות על ניתוח קורפוס נרחב של יצירות, נבחנות גם התחבולות הפואטיות העדינות שמאפשרות לילד הצעיר לגעת בתוכן הקשה מבלי שיישבר, ולצאת מהמפגש עם עבר כבד יותר עמוס, אך גם עמוס תקווה.
