ההוראה נחשבת לאחד המקצועות המורכבים והתובעניים ביותר, ומורים ברחבי העולם נדרשים להתמודד עם לחצים ארגוניים, חברתיים ופוליטיים מתמשכים. משבר הקורונה חידד את האתגרים הללו במידה ניכרת, והציף שאלות דחופות בנוגע לרווחתם הנפשית של מורים וליכולתם לשמור על מעורבות ומחויבות למקצוע גם בעיתות שיבוש ואי-ודאות. אף שקיים מחקר ענף על שחיקה ותחלופת מורים, נותרה תעלומה מרכזית שטרם נפתרה: כיצד בדיוק פועלים יחד משאבים אישיים כמו חוסן, מסוגלות עצמית ויכולת הסתגלות, לצד משאבים ארגוניים וחברתיים, כדי לעצב את מעורבותם של מורים בעבודתם?
מחקר זה יצא לבחון שאלה בדיוק זו, תוך התבססות על מודל תיאורטי מוכר בפסיכולוגיה הארגונית העוסק בדרישות ובמשאבי עבודה. כדי לבחון את הקשרים המורכבים בין הגורמים השונים, נאספו נתונים מ-170 מורים אוסטרלים שעבדו במגזרי חינוך שונים בשיא תקופת השיבושים שחוללה מגפת הקורונה, באמצעות סקר מקוון שכלל כלים מתוקפים למדידת מחויבות תעסוקתית, מסוגלות אישית וקולקטיבית, חוסן, הסתגלות ומעורבות בעבודה. הנתונים נותחו בשיטה סטטיסטית מתקדמת שאפשרה לבחון כיצד המשתנים השונים משפיעים זה על זה ברצף סיבתי.
מה בעצם מניע מורה להישאר מעורב ומחויב למקצועו דווקא בזמנים הקשים ביותר? האם מדובר באמונה אישית ביכולתו שלו, בתחושת שייכות לצוות חזק, או שילוב עדין בין השניים? המחקר חושף תמונה מרתקת על האופן שבו משאבים שונים נשזרים זה בזה, ומציע תובנות בעלות משמעות מעשית עבור מנהלי בתי ספר וקובעי מדיניות המבקשים לשמר את כוח ההוראה בעידן של מחסור עולמי במורים.
