בשנת 1954 אימצה הכנסת הסדר שהיה אז כמעט חסר תקדים בעולם. מעסיק שרצה לפטר עובדת בהיריון נדרש לפנות מראש לרשות מנהלית, לבקש רשות ולהוכיח שהפיטורים אינם קשורים להיריון. שבעה עשורים אחר כך ההסדר עדיין עומד בתוקפו, אבל רק עבור חלק מהעובדות. עובדת שהשלימה שישה חודשי עבודה נכנסת תחת כנפיו, וחברתה שעבדה חמישה חודשים ושלושה שבועות נותרת מחוצה לו.
מאיפה הגיעה בכלל דרישת הוותק הזאת, ומי קבע שחצי שנה היא הגבול הנכון? התשובה מתגלגלת בין פקודה מנדטורית משנת 1945, חקיקה מקבילה שנחקקה שלוש שנים קודם לכן במקום מפתיע ומטריד, ושני תיקוני חוק ישראליים שעברו בכנסת כמעט בלי שאיש ישים לב למה שהם עושים. ובמקביל נשאלת שאלה מעשית מאוד: מה קורה במקום עבודה שבו מתברר שעובדת חדשה בהיריון, בשעה שהשעון מתקרב אל אותו תאריך שממנו ואילך יידרש המעסיק להסביר את עצמו?
כדי לענות על שאלות אלה מצרפות המחברות שלושה סוגי חומרים: דברי כנסת ודברי הסבר להצעות חוק מאז שנות החמישים, השוואה שיטתית בין חוק עבודת נשים ובין חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וניתוח של 234 פרשות שנדונו בבתי הדין לעבודה בין 1988 ל-2016, שבהן נטענו טענות לפיטורים בשל היריון של עובדות שטרם צברו ותק.
