אשמה ובושה נשמעות כמו שני צדדים של אותו מטבע, ובכל זאת חוקרי רגש מתווכחים כבר עשרות שנים אם מדובר בשני רגשות שונים לגמרי באופיים. האם אחד מהם הוא "הרגש הטוב", זה שמוביל אותנו לתקן ולהתנצל, והאחר "הרגש הרע", זה שמכווץ אותנו ומרחיק מאחרים? או שאולי כל אחד מהם יכול לעזור או להזיק, בהתאם להקשר, לעוצמה ולדרך שבה אנחנו מתמודדים איתו? התשובה משפיעה על שאלות מעשיות מאוד: איך מחנכים ילדים, מה מנסים לשנות בטיפול פסיכולוגי, ואילו רגשות כדאי לעודד בבני אדם.
המאמר מעמיד זו מול זו שתי גישות מתחרות, האחת חברתית-הסתגלותית והשנייה פונקציונליסטית, ושואל מה כל אחת מהן יודעת באמת ועל סמך מה. כדי לענות על כך נסקרים ממצאי מחקר רבים מכמה כיוונים: מחקרים על הנטייה הקבועה של אדם לחוש בושה או אשמה, מחקרים על מה שקורה בו ברגע נתון, ומחקרים בקרב ילדים, מבוגרים, אסירים ושורדי טראומה. בלב הסקירה עומדת בחינה ביקורתית של שאלון אחד שנמצא בשימוש רחב מאוד בתחום, שאלון שבו הנבדקים מדמיינים את עצמם בתרחישים יומיומיים, והשאלה מה בדיוק הוא מודד ומה נשאר מחוצה לו.
הסקירה נוגעת גם במה שקורה כשאדם מרגיש אשם על דברים שלא עשה, בושה שנולדת מול קהל ובושה שנשארת בפנים, ובהבדלים בין תרבויות. ויש גם שאלה פשוטה ומטרידה: איך בכלל מודדים רגש.
