בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, יצא לאור הקובץ "שיח לוחמים", תעודה מכוננת על עולמם של בני הדור שחזרו מן הקרב. הלוחמים, בעיקר מן הקיבוצים, ישבו יחד ושאלו על מוסריותם, על המוות ועל השיבה לחיי היומיום, בעוד המדינה כולה חגגה ניצחון. אבל שיחה אחת, שהתקיימה בישיבת מרכז הרב, נשארה אז מחוץ לספר. מדוע? ומה קורה כשהיא נכללת בו, עשרות שנים אחר כך, במהדורה חדשה?
המאמר שואל מה מסתתר מאחורי ההשמטה הזאת, והאם מדובר רק בהבדלי עמדות פוליטיות ודתיות, או בשני מבנים תודעתיים שונים מן היסוד, שמדברים בשפות שאינן נפגשות. כך נפתחת התבוננות בשאלה עד כמה אפשרי דיאלוג בין קולות שונים כל כך בחברה הישראלית, ומה פירוש הדבר לגבי סולידריות ואחדות.
המחבר קורא את הטקסטים קריאה צמודה ופנומנולוגית, ומתחקה אחר התודעה שמאפשרת כל אחד מהם: מדברי הפתיחה והסיום של הקובץ ועד לשיחת הישיבה. הוא בוחן את הלשון, את אופן הדיבור, את היחס לאויב ולזולת ואת מקומו של היחיד, ומשלב בניתוח הוגים כמו קירקגור, הגל, פוקו ורורטי. התוצאה היא עיון בספר שנראה כמסמך היסטורי של דור אחד, ומתברר כמראה לשסעים שעוד מעצבים את הישראליות כיום.






