כשמיינקראפט הופיע לראשונה, שחקנים רבים חשבו שמשהו השתבש בכרטיס הגרפי שלהם: עצים, הרים ומים עשויים קוביות גסות, בדיוק בתקופה שבה משחקים אחרים רדפו אחרי ריאליזם מושלם. אבל מה קורה כששחקן שבנה את גני ורסאי קובייה אחר קובייה מגיע לגנים האמיתיים? האם הוא רואה אותם אחרת? והאם תקרה בארוקית ברומא, שהאשליה שלה מושלמת רק מנקודה אחת על הרצפה, מספרת לנו משהו על חדרי מציאות מדומה עכשוויים שמגיבים לכל תנועה של הגוף?
השאלה שבבסיס הדיון היא אם המציאות המדומה הדיגיטלית באמת חסרת תקדים, כפי שטוענים גם המתלהבים ממנה וגם החוששים ממנה, או שמא היא חלק מסיפור ארוך הרבה יותר. כדי לבחון זאת, הדיון חוזר אל שני טקסטים יסודיים של הפילוסופיה המערבית: משל המערה של אפלטון ותורת המימוש והתכלית של אריסטו, ושואל מה קורה להם כשמעמידים אותם מול סביבות דיגיטליות.
הניתוח מציב זה מול זה שני זוגות של מקרים: גני ורסאי לעומת שחזורם במיינקראפט, וציור התקרה של אנדראה פוצו בכנסיית סנט איגנציו לעומת מערכות CAVE, חדרי הקרנה שבהם המשתמש מסתובב בחופשיות בתוך עולם וירטואלי. בעזרת "ניתוח אופרטיבי", הבוחן כיצד מערכות פועלות ולא מה הן מייצגות, ובעזרת הפנומנולוגיה של הגוף, הדיון מנסה לברר מה ההשוואה בין שתי התקופות יכולה ללמד על טבעה של הווירטואליות.






