מה קורה כשמוסד שנוסד בידי כובשים זרים, כדי לשרת אותם ואת האליטות המקומיות, נקרא היום לשמש גשר בין אזרחים לממשלות ולהגן על הזכות לדעת? ספריות ציבוריות באפריקה נושאות מורשת קולוניאלית כבדה של צנזורה ושליטה חברתית, ובמקביל מצפים מהן להיות מנוע של חינוך, שוויון והכלה. ההצפה הטכנולוגית וה"פער הדיגיטלי" מסבכים את התמונה עוד יותר, בייחוד בקהילות כפריות ובחברות שבהן המסורת בעל פה היא עמוד התווך של התרבות.
המאמר שואל איזה תפקיד יכולות למלא הספריות הציבוריות והספרנים בתמיכה במערכות החינוך של מדינות מתפתחות באפריקה, וכיצד תפקיד זה קשור להכלה חברתית ולצמצום הדרה. מדובר בשאלה שנוגעת לזכויות אדם, להון תרבותי ולמה שמכונה "אלימות סמלית" כלפי מי שנדחקים לשוליים.
המחברים אינם מציגים ניסוי או סקר, אלא בוחנים את הסוגיה דרך עיון בספרות מקצועית ואקדמית ובמסמכים מכוננים, ובהם מניפסט הספריות הציבוריות של IFLA ו-UNESCO, הצהרת הפסגה העולמית לחברת המידע ויעדי הפיתוח הבר קיימא של האו"ם. הם מתבוננים בספרייה כמרחב פיזי ווירטואלי, כשותפה של בתי ספר ושל מוסדות אקדמיים, וכמוסד שאינו ניטרלי, והמאמר מצטרף לדיון על עתידן של הספריות בחברות שבהן הגישה למידע עדיין רחוקה מלהיות שווה.






