אחד מכל חמישה תלמידים בישראל לומד במערכת החינוך החרדית, ובעוד כשני עשורים צפוי שיעורם להגיע לכשליש. אף שהמדינה משקיעה משאבים רבים בתעסוקה, בהשכלה גבוהה ובשירות הצבאי, נתוני ההשתלבות של החברה החרדית נמוכים. שיעור התעסוקה של גברים חרדים עומד על כ-51% בלבד, לעומת כ-86% אצל גברים יהודים שאינם חרדים, שיעור הנשירה מלימודים אקדמיים גבוה פי שניים, וגיוס החרדים לצה"ל לא צלח. מה באמת יכול לשנות את התמונה?
המאמר שואל אם התשובה נמצאת בכלים שבידי המדינה, כמו תקציבים, אכיפה ותמריצים כלכליים, או שמא ההסבר העמוק יותר הוא תאולוגי ולא חומרי. הוא מבחין בין שלושה סוגי חרדיות: זו שבנויה על שלושה עקרונות יסוד, זו שמשתלבת מטעמים פרגמטיים בלבד, וזו שמבקשת לחדש את היסודות הדתיים עצמם.
המחבר בוחן בכלים אנליטיים את הנחות היסוד של מדיניות המעורבות הממשלתית בתחומי התעסוקה, החינוך והגיוס, ומשווה אותן לאופן שבו החברה החרדית מצדיקה את התנהלותה. הוא מתחקה אחר מקורות תורניים והיסטוריים, מדברי חז"ל והרמב"ם ועד הוגים ורבנים מהעת החדשה, כדי לברר אם הנחות היסוד של החברה החרדית הן הפרשנות היחידה האפשרית של המסורת. מה שנוגע לשאלה אם שינוי אמיתי אפשרי, ומה יידרש כדי להביא אליו, מחכה למי שיעיין במאמר.
