אלגוריתמים כבר קובעים מחירים, מנהלים מלאי וחוזים את צעדיהם של מתחרים, והכול במהירות ובדיוק שאין לבני אדם. מצד אחד הם מוזילים עלויות ומקלים על כניסה לשווקים. מצד שני עולה חשש שהם ישנו את כללי המשחק התחרותי עצמו: מה קורה כששני אלגוריתמים "לומדים" זה את זה ומגיעים למחירים גבוהים בלי שאיש הרים טלפון או חתם על הסכם? ומה קורה כשחברה דומיננטית מזהה בדיוק כמה כל לקוח מוכן לשלם?
המאמר שואל אם דיני התחרות הישראליים, שנוסחו בשנות החמישים לעולם של מקבלי החלטות אנושיים, מסוגלים להתמודד עם התופעה. הוא בוחן את הסוגיה בשני מישורים: התנהגות מקבילה בין מתחרים, וניצול לרעה של מעמד דומיננטי. לשם כך הוא מסווג את הדרכים שבהן אלגוריתמים מעורבים בהתנהגות כזו, ומציג ראיות מסימולציות, ממעבדה ומשווקים אמיתיים, כמו שוק הדלק בגרמניה ומוכרים באמזון. לאחר מכן הוא מעמיד מולן את הוראות החוק, את הפסיקה ואת כלי הפיקוח על מיזוגים, כדי לראות היכן הם עדיין עובדים והיכן הם נתקלים בקשיי הוכחה ובפערים מושגיים.
זהו עיון משפטי וכלכלי בשאלה אם החוק הישן יכול לתפוס את הטכנולוגיה החדשה, ומי עשוי להרוויח או להפסיד אם הוא לא יכול.
