חוסר פעילות גופנית הוא אחד מגורמי הסיכון המובילים לתמותה בעולם, ובכל זאת חלק גדול מאנשי המקצוע שמטפלים בחולים כרוניים כמעט אינם לומדים לרשום להם פעילות גופנית. הרוקח בבית המרקחת השכונתי פוגש את חולי הסוכרת לעתים קרובות יותר מרוב אנשי המקצוע האחרים, אבל בתוכניות הלימודים ברוקחות כמעט אין מקום לפעילות גופנית. מנגד, מי שמומחה לבניית תוכנית אימון אינו בהכרח יודע כיצד תרופה מסוימת משפיעה על רמת הסוכר בזמן מאמץ. האם אפשר לגשר על הפער הזה כבר בשלב הלימודים, כשסטודנטים משני המקצועות לומדים זה מזה?
במחקר חלוץ שנערך בסין, 60 סטודנטים לרוקחות קלינית ועשרה סטודנטים לפיזיולוגיה של המאמץ ממוסד אחר עבדו יחד בצוותים קטנים. לאחר למידה עצמית מקוונת והרצאות של מומחים, הם לימדו זה את זה, בנו יחד תוכניות טיפול לחולי סוכרת שמשלבות תרופות ופעילות גופנית, והציגו אותן בסימולציה מול שחקנים שגילמו מטופלים. החוקרים בדקו את תפיסות הסטודנטים כלפי עבודה בין-מקצועית בעזרת שאלון מתוקף שמולא לפני הפעילות ואחריה, וניתחו רפלקציות כתובות שבהן תיארו הסטודנטים מה למדו, איך הרגישו בצוות ומה היה חסר להם. בניתוח הרפלקציות נעזרו החוקרים גם במודל שפה, והשוו את תוצריו לניתוח של סוקרים אנושיים.
השאלה כאן רחבה יותר מכיתה אחת בסין: מה קורה כשאנשי מקצוע לעתיד נדרשים לנסח את תרומתם הייחודית מול עמית שמגיע מעולם אחר, ולהגיע איתו להמלצה אחת ברורה מול מטופל? ואילו שאלות מתעוררות כשתרופה ואימון נפגשים באותו גוף?
