בכפרים ובעיירות הבדואיים בנגב, שבהם נרשמים שיעורי הנשירה הגבוהים בישראל ושיעורי התעסוקה הנמוכים ביותר, סבלה מערכת החינוך במשך שנים ממחסור חריף במורים. כדי למלא את השורות הוכשרו מורים במהירות, והשלב שאמור היה להכין אותם לכיתה, ההתנסות המעשית, צומצם למינימום. בה בעת, צעירות וצעירים רבים מהחברה הערבית הבדואית בוחרים היום בהוראה, ורבות מהסטודנטיות משובצות להתנסות קרוב לבית ההורים מסיבות חברתיות ותרבותיות. מה קורה כשמוסד להכשרת מורים משנה את הכללים ושולח את פרחי ההוראה לבית הספר שלושה ימים בשבוע?
זו ההבטחה של תוכנית "אקדמיה-כיתה", שהופעלה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בשיתוף משרד החינוך ובתי ספר שותפים. השאלה שבמרכז המחקר נשמעת פשוטה: איך פרחי ההוראה עצמם חווים את התוכנית, ומה הם מרגישים כשהם נכנסים לחדר המורים, עומדים מול הכיתה או מארגנים את מסדר הבוקר? מאחוריה מסתתרות סוגיות רחבות יותר, כמו היחסים עם המורה המכשיר ועם המדריך הפדגוגי, תחושת השייכות לבית הספר, והמרחק שבין תוכנית שתוכננה במשרדים לבין מה שקורה בפועל בשטח.
כדי לבחון זאת שילבו החוקרים שאלון שמילאו עשרות סטודנטים וסטודנטיות מהמסלול היסודי הבדואי וממסלול הגננות ובחן תחומים כמו ביטחון עצמי, השתלבות בבית הספר, אתיקה ועבודה עם תלמידים, עם ריאיונות עומק שבהם סיפרו פרחי ההוראה במילים שלהם על הימים הראשונים בבית הספר, על המפגשים עם הצוות ועל הציפיות שהביאו איתם מהבית ומהמכללה.
